האם יש תקווה? חווית שבוע האוקיינוס ​​בקפיטול היל שלי

לאורך כל המסע שלי בחקר ותכנון עתידי בתחום השימור הימי, תמיד נאבקתי בשאלה "האם יש תקווה?". אני תמיד אומר לחברים שלי שאני אוהב חיות יותר מבני אדם והם חושבים שזו בדיחה, אבל זה נכון. לבני אדם יש כל כך הרבה כוח והם לא יודעים מה לעשות איתו. אז... האם יש תקווה? אני יודע שזה יכול לקרות, האוקיינוסים שלנו יכולים לגדול ולהיות בריאים שוב בעזרת בני אדם, אבל האם זה יקרה? האם בני האדם ישתמשו בכוחם כדי לעזור להציל את האוקיינוסים שלנו? זו מחשבה קבועה בראש שלי כל יום. 

אני תמיד מנסה לחשוב על מה שיצר את האהבה הזו בתוכי לכרישים ואני אף פעם לא ממש זוכר. כשהייתי בתיכון, בערך בתקופה שבה התחלתי להתעניין יותר בכרישים ולעתים קרובות הייתי יושב וצופה בסרטים תיעודיים עליהם, אני נזכר שהתפיסה שלי לגביהם התחילה להשתנות. התחלתי להיות מעריץ הכרישים שאני, אהבתי לחלוק את כל המידע שלמדתי, אבל נראה שאף אחד לא הבין למה אכפת לי מהם כל כך. החברים והמשפחה שלי מעולם לא הבינו את ההשפעה שיש להם על העולם. כשהגשתי מועמדות להתמחות ב-The Ocean Foundation, זה לא היה רק ​​מקום שבו יכולתי לצבור ניסיון להעלות את קורות החיים שלי; זה היה מקום שבו קיוויתי שאוכל להביע את עצמי ולהיות בקרבת אנשים שמבינים וחולקים את התשוקה שלי. ידעתי שזה ישנה את חיי לנצח.

בשבוע השני שלי ב-The Ocean Foundation, ניתנה לי ההזדמנות להשתתף בשבוע האוקיינוס ​​בקפיטול היל בוושינגטון בבניין רונלד רייגן ובמרכז הסחר הבינלאומי. הפאנל הראשון שהשתתפתי בו היה "שינוי שוק פירות הים העולמי". במקור, לא תכננתי להשתתף בפאנל הזה כי זה לא בהכרח עורר בי עניין, אבל אני כל כך שמח שעשיתי זאת. הצלחתי לשמוע את גב' פטימה טונגפוצ'יאקול המכובדת והגבורה, מייסדת שותפה של רשת קידום זכויות העבודה, מדברת על העבדות המתרחשת בתוך ספינות דיג מעבר לים. זה היה כבוד להקשיב לעבודה שהם עשו וללמוד על נושאים שלא הייתי מודע אליהם. הלוואי שהייתי יכול לפגוש אותה, אבל למרות זאת, זו חוויה שלעולם לא אשכח ואצור לנצח.

הפאנל שהכי התרגשתי ממנו, במיוחד, היה הפאנל בנושא "מדינת שימור הכרישים והקרניים". החדר היה עמוס ומלא באנרגיה כה גדולה. דובר הפתיחה היה חבר הקונגרס מייקל מק'קול ואני חייב לומר, הנאום שלו והאופן שבו הוא דיבר על הכרישים והאוקיינוסים שלנו הוא משהו שלעולם לא אשכח. אמא שלי תמיד אומרת לי שיש 2 דברים שאתה לא מדבר עליהם סתם עם אף אחד וזה דת ופוליטיקה. עם זאת, גדלתי במשפחה שפוליטיקה אף פעם לא הייתה באמת דבר גדול ולא הייתה נושא חשוב במשק הבית שלנו. להיות מסוגל להקשיב לחבר הקונגרס מקאול ולשמוע את התשוקה בקולו לגבי משהו שכל כך אכפת לי ממנו, היה מדהים להפליא. בסיום הפאנל ענו חברי הפאנל על מספר שאלות מהקהל ושאלתי נענתה. שאלתי אותם "האם יש לכם תקווה שיהיה שינוי?" כל חברי הפאנל ענו בחיוב ושהם לא יעשו מה שהם עושים אם הם לא מאמינים שאפשר לשנות. לאחר סיום הפגישה, יכולתי לפגוש את לי קרוקט, המנהלת של הקרן לשימור הכרישים. שאלתי אותו על תשובתו לשאלתי, יחד עם הספקות שיש לי, והוא שיתף אותי שלמרות שזה קשה ולוקח זמן לראות שינוי, השינויים האלה עושים את זה כדאי. הוא גם אמר שמה שמחזיק אותו הוא לעשות לעצמו יעדים קטנים יותר לאורך המסע של המטרה הסופית. אחרי ששמעתי את זה, הרגשתי מעודד להמשיך. 

למעלה: פאנל "שימור לווייתנים במאה ה-21".

מכיוון שאני הכי נלהב מכרישים, לא הקדשתי כל כך הרבה זמן ללמוד על חיות גדולות אחרות ככל שיכולתי. בשבוע האוקיינוס ​​הקפיטול היל, יכולתי להשתתף בפאנל בנושא שימור לווייתן ולמדתי כל כך הרבה. תמיד הייתי מודע לכך שרוב, אם לא כולם, בעלי החיים הימיים נמצאים בסיכון איכשהו בגלל פעילות אנושית, אבל חוץ מהצייד לא הייתי בטוח מה מסכן את היצורים התבוניים האלה. מדען בכיר, ד"ר מייקל מור, הסביר שנושא גדול בתוך לווייתנים הוא שלעתים קרובות הם מסתבכים במלכודות לובסטר. כשחשבתי על זה, לא יכולתי לדמיין שאני מתעסק בעניינים שלי ולהסתבך משום מקום. מר קית' אלנבוגן, צלם תת-ימי עטור פרסים, תיאר את חוויותיו בצילום של בעלי חיים אלה וזה היה מדהים. אהבתי איך הוא היה כנה לגבי פחד בהתחלה. לעתים קרובות כאשר אתה שומע אנשי מקצוע מדברים על החוויות שלהם, הם לא מדברים על הפחד שהם חוו כשהם התחילו וכשהוא כן, זה נתן לי תקווה בעצמי שאולי יום אחד אוכל להיות אמיץ מספיק כדי להיות ליד העצומים האלה, חיות מפוארות. אחרי שהאזנתי להם מדברים על לווייתנים, זה גרם לי להרגיש הרבה יותר אהבה אליהם. 

לאחר יום ראשון ארוך בכנס ניתנה לי ההזדמנות המדהימה להשתתף בגאלה של Capitol Hill Ocean Week, המכונה גם "נשף האוקיינוס", באותו ערב. זה התחיל עם קבלת קוקטייל במפלס התחתון שבו ניסיתי את הצדפה הגולמית הראשונה שלי אי פעם. זה היה טעם נרכש וטעמו כמו האוקיינוס; לא בטוח איך אני מרגיש לגבי זה. כצופה באנשים שאני, התבוננתי בסביבתי. משמלות אלגנטיות ארוכות ועד שמלות קוקטייל פשוטות, כולם נראו נהדר. כולם קיימו אינטראקציה כל כך זורמת שנראה כאילו הייתי במפגש תיכון. החלק האהוב עלי, להיות חובב כרישים, היה המכירות הפומביות השקטות, במיוחד ספר הכרישים. הייתי מוותר על ההצעה אם לא הייתי סטודנט מקולקל. ככל שהלילה נמשך, פגשתי אנשים רבים ופשוט הייתי אסיר תודה, לקחתי הכל פנימה. רגע שלעולם לא אשכח הוא כאשר ד"ר ננסי קנוולטון האגדית והמדהימה זכתה לכבוד וקיבל את פרס מפעל חיים. ההאזנה לד"ר קנולטון מדברת על עבודתה ועל מה שמחזיק אותה, עזרה לי להבין את הטוב והחיובי כי למרות שיש הרבה עבודה לעשות, התקדמנו כל כך רחוק. 

למעלה: ד"ר ננסי קנולטון מקבלת את הפרס שלה.

החוויה שלי הייתה נפלאה. זה היה כמעט כמו פסטיבל מוזיקה עם חבורה של מפורסמים, פשוט מדהים להיות מוקף בכל כך הרבה אנשים שפועלים כדי לעשות שינוי. למרות שזה רק כנס, זה כנס שהחזיר לי את התקווה ואישר לי שאני במקום הנכון עם האנשים הנכונים. אני יודע שייקח זמן עד שהשינוי יגיע, אבל הוא יגיע ואני נרגש להיות חלק מהתהליך הזה.