גישה חדשה לאוקיינוסים

מחברים: מארק ג'יי ספלדינג
שם הפרסום: מגזין הסביבה. גיליון מרץ/אפריל 2011.
תאריך פרסום: יום שלישי, 1 במרץ, 2011

ב-19 ביולי 2010, הנשיא אובמה הוציא צו ביצוע שדיבר על הצורך בממשל משולב באוקיינוסים, ואשר מזהה את "תכנון מרחבי ימי" (MSP) ככלי העיקרי להגיע לשם. ההוראה נבעה מהמלצות דו-מפלגתיות של כוח משימה בין-סוכנויות - ומאז ההכרזה, תעשיות רבות הקשורות ימיות וארגונים סביבתיים מיהרו לקדם את MSP כתחילתו של עידן חדש בשימור האוקיינוסים. 

אין ספק שכוונותיהם כנות: פעילות אנושית גבה מחיר כבד מהאוקיינוסים בעולם. ישנן עשרות בעיות שצריך לטפל בהן: דיג יתר, הרס בתי גידול, השפעות של שינויי אקלים והגברת רמות הרעלנים בבעלי חיים, רק כדי לציין כמה. כמו כל כך הרבה ממדיניות ניהול המשאבים שלנו, מערכת ממשל האוקיינוסים שלנו אינה שבורה, אלא מפוצלת, בנויה בחלקה של 20 סוכנויות פדרליות, כולל שירות הדיג הלאומי הימי, שירות הדגים וחיות הבר של ארה"ב, הסוכנות להגנת הסביבה של ארה"ב והעברית שירות ניהול מינרלים (מחולק לשתי סוכנויות מאז דליפת הנפט של BP במפרץ מקסיקו). מה שחסר הוא מסגרת הגיונית, מבנה משולב של קבלת החלטות, חזון משותף של היחס שלנו לאוקיינוסים בהווה ובעתיד. 

עם זאת, לקרוא ל-MSP פתרון לביצה השכבתית הזו יוצר בעיות רבות כפי שהוא פותר. MSP הוא כלי שמייצר מפות של האופן שבו אנו משתמשים באוקיינוסים; ניסיון באמצעות מאמץ מתואם בין סוכנויות לעקוב אחר אופן השימוש באוקיינוס ​​ואיזה בית גידול ומשאבי טבע נותרו בכל זמן נתון. התקווה של MSP היא להפגיש את המשתמשים באוקיינוס ​​- הימנעות מעימותים תוך שמירה על המערכת האקולוגית שלמה. אבל MSP היא לא אסטרטגיית ממשל. היא אינה מכוננת בעצמה מערכת לקביעת שימוש המעניקה עדיפות לצרכים של מינים ימיים, לרבות נתיבי נדידה בטוחים, אספקת מזון, בתי גידול למשתלות או התאמה לשינויים בגובה פני הים, הטמפרטורה או הכימיה. היא אינה מייצרת מדיניות אוקיינוס ​​מאוחדת ואינה פותרת סדרי עדיפויות סותרים של סוכנות וסתירות סטטוטוריות המגדילות את הפוטנציאל לאסון. כמו פטיש, MSP הוא רק כלי, והמפתח לתועלתו הוא ביישום שלו. 

דליפת הנפט של Deepwater Horizon במפרץ מקסיקו באביב 2010 אמורה להיות נקודת המפנה להכרה בסכנה הנשקפת מניהול לקוי וניצול חסר מעצורים של האוקיינוס ​​שלנו. עד כמה שזה היה מחריד לראות את הפיצוץ הראשוני ואת זרימת הנפט ההולכת ומתרחבת, יש לציין שמה שיש לנו במקרה של Deepwater הוא בדיוק מה שהיה לנו באסון הכרייה האחרון במערב וירג'יניה, ועד כמה במידה רבה, עם כישלון הסכרים בניו אורלינס ב-2005: כישלון באכיפה ויישום דרישות תחזוקה ובטיחות במסגרת החוקים הקיימים. יש לנו כבר חוקים טובים על הספרים - אנחנו פשוט לא מקיימים אותם. גם אם תהליך MSP אכן מייצר פתרונות ומדיניות חכמים, מה יועילו אם לא ניישם אותם בצורה יסודית ואחראית? 

מפות MSP יפעלו רק אם הן שומרות על משאבי טבע; להציג תהליכים טבעיים (כמו נדידה והשרצה) ולתת להם עדיפות; להתכונן לצרכים המשתנים של מיני אוקיינוסים במים מתחממים; לערב את בעלי העניין בתהליך שקוף כדי להחליט כיצד לנהל בצורה הטובה ביותר את האוקיינוס; וליצור את הרצון הפוליטי לאכוף את החוקים והתקנות הקיימים שלנו בניהול האוקיינוס. כשלעצמו, תכנון מרחבי ימי לא יציל אף דג, לוויתן או דולפין. הרעיון נמשח כי זה נראה כמו פעולה ונראה שהוא פותר קונפליקטים בין שימושים אנושיים, מה שגורם לכולם להרגיש טוב, כל עוד אנחנו לא שואלים את השכנים שלנו תושבי האוקיינוס ​​מה הם חושבים. 

מפות הן מפות. הם תרגיל הדמיה טוב, אבל הם אינם תחליף לפעולה. הם גם מסתכנים בעיגון שימושים מזיקים כבני לוויה לגיטימיים למינים השוכנים באוקיינוס. רק אסטרטגיה בעלת ניואנסים ורב כיוונים, תוך שימוש בכל כלי שנוכל לפתח, תעזור לנו לשפר את בריאות האוקיינוסים באמצעות שיפורים באופן שבו אנו מנהלים את השימושים האנושיים והיחסים שלנו לאוקיאנוסים. 

MARK J. SPALDING הוא נשיא The Ocean Foundation בוושינגטון הבירה

הצג מאמר